סבא סימן טוב (מצד אמא)
סבא שלי נולד ב - 1950 בישראל בעיר חדרה.
הם היו משפחה בת 5 אחים זוג הורים וסבתא. הם גרו בדירה בת 2 חדרים חדר אחד לכל האחים
וחדר אחד להורים ולסבתא.
ההורים של סבא שלי עלו מטורקיה עם 2 אחים,
ועלו ב-1948 עם הכרזת המדינה. הם הגיעו ארצה והשתכנו בשער העלייה בחדרה. כשסבא שלי
נולד הם ישנו באוהלים והוא נאלץ לעבור לבית תינוקות לתקופה של 3 שנים שם הוא היה בבית
התינוקות יום ולילה בלי משפחתו מכיוון שהיתה לו רגישות לאוהל. בשנת 1953 הם עברו ישר
לבית בנוי שהממשלה בנתה לעולים החדשים השפה בבית הייתה ספרדית ועם הזמן הם למדו את
השפה העברית.
הם נהגו לאכול בבית אוכל בלקני (גבינות
בורקסים דגים ודגים מלוחים).
המשפחה של סבי הייתה מגירושי ספרד לפני
כ-500 שנה ומהגירוש השתכנו באיסטנבול שבטורקיה וניהלו שם חיי קהילה עצמאית. לאבא של
סבא שלי קוראים ניסים, ולאמא שלו קוראים סוזן.
בבית הם שרו שירים בספרדית ובטורקית.
הוא למד בבית ספר דתי באור יהודה. הוא למד
בשפה העברית ויש לו עדיין חברים מבית הספר שלמד והם נפגשים באירועים חברתיים.
בצבא הוא היה מפקד של חברים שלו והוא שירת
בקבע 22 שנה בחל האוויר לאחר הצבא התחיל לעבוד במכללה והוא עובד בה 20 שנה.
סבי וסבתי הכירו בתנועת הנוער העובד בגיל
15. הם התחתנו לאחר השחרור מהצבא ב - 1972 באולם "ירון" בתל אביב. המתנות
שהיו מקבלים לחתונה היו אגרטלים כוסות צלחות וכלים.
סבי אוהב לטייל הרבה והתחביב שלו זה נגרות,
שיפוצים ובנייה בבית ורכיבה על אופניים.
אנחנו אוהבים ללכת מכות ביחד בצחוק ,לעשות
הליכות, לדבר, להשתולל ועוד
הוא מאחל לי אושר, בריאות, הצלחה בכל, שאני
אגיע לכל מה שאני רוצה ושיהיה לי רק טוב.
סבתי נולדה בארץ בבית החולים רמב"ם
בחיפה. סבתי הם משפחה של 5 אחים וזוג הורים. הם היו 4 אחיות ואח, הם גרו בצריף באור
יהודה וכשסבתי הייתה בת 7 הם עברו לשיכון. בגיל 12 הם עברו לדירה גדולה יותר. המשפחה
דיברה בשפה העברית בבית, וההורים דיברו עם הדודים בשפה ערבית ועברית. למשפחה של סבתא
שלי היו כמה מנהגים:
בפסח ובראש השנה הם היו נוהגים לחגוג פעמיים
את סעודת ערב החג.
בפורים היו נפגשות הדודות ביחד ואופות כשהילדים
משחקים כולם ביחד.
הם היו עושים גם טקסי חינה לחתן ולכלה.
היו להם גם מאכלים מיוחדים של העדה שלהם שהיו אוכלים כמו קובה ,חמין וסלונה.
מהרגע שסבתא וסבא רבה שלי החליטו לעלות
לארץ המשטר בעיראק החליט להחרים להם את כל הרכוש ולכן סבא וסבתא רבה שלי עלו לארץ ללא
כל רכוש.
לסבא רבה קראו יוסף הוא נולד בעיראק בבגדד
בן לרב קהילתי. אמו נפטרה כשהיה בן 6 וכשהיה בן 13 אבא שלו נפטר לאחר שהוריש את כל
רכושו לקהילה היהודית בתנאי שכל הזמן ישקיעו בסבא רבה שלי חוכמה ודעת.
לסבתא רבה שלי קוראים סביחה, היא הייתה
הבת הגדולה במשפחה, ולמדה בעיראק בבית הספר אליענס. בגיל צעיר היא הכירה את סבא רבה
שלי הם התחתנו ונולדו להם בן ושתי בנות ואז הם עלו לארץ. בארץ נולדו להם עוד שתי בנות
שאחת מהן היא סבתא שלי ששמה שושנה על שם הזמרת שושנה דמארי שאותה סבא רבה שלי אהב לשמוע.
סבתא שלי מספרת שבארץ אבא שלה נהג לספר סיפורים על הפעילות שעשו בחו''ל. הוא היה מאוד
גאה במדינה שלנו. סבתא שלי ואחיה היו הולכים עם ההורים שלהן לערבי שירה בעברית ובבית
תמיד היו משחקים.
סבתא שלי למדה בבית הספר היסודי באור יהודה
ואחר כך בתיכון באותה תקופה היא הכירה את סבא שלי. את רוב הזמן אחרי הלימודים היא בילתה
עם סבא שלי. בגיל עשרים הם התחתנו ושנה לאחר
מכן נולדה אימי ואחריה עוד שני בנים.
כיום סבתא שלי עובדת במכללה יחד עם סבא
שלי.
התחביבים של סבתא שלי זה לאפות ולבשל למשפחה
בשישי ולטייל.
סבתא שלי מאחלת לי שתמיד אהיה אהובה
ואוהבת שתמיד יקיפו אותי אנשים אוהבים ושאצליח בהכל.
סבא דוד (מצד אבא)
סבי נולד בדצמבר בשנת 1934 בסולימניה שבכורדיסטן
להוריו מרדכי ופרחה. בביתו, הוא ומשפחתו דברו ארמית אך, עם האנשים שאינם יהודים הם
דברו כורדית. הם כתבו בכתב רש"י שהיה קביל בדואר כלומר, הם יכלו לשלוח מכתבים
בשפת רש"י מבלי שהשלטונות יבינו מה כתוב.
הם גרו בוילה עם שתי קומות. בניית הבית לקחה כ-3 שנים עד שנת 1940.
החורפים בגלות היו מאוד קשים. השלגים הגיעו
לגובה של שני מטרים, הגשם היה בלתי פוסק והטמפרטורה הגיעה עד למינוס שבע מעלות ולכן
סבי היה נשאר בדרך כלל בביתו.
הוא למד בחדר ובבית ספר יהודי . הוא היה
עוזר למורה . תמיד שהמורה היה נעדר הוא היה המחליף. הוא היה הממלא מקום. בתור ילד הוא היה עוזר.
בגיל 15 סבי כבר היה מנהל חשבונות. בגיל
16 כאשר הוא היה במחתרת הציונית הוא למד עברית . הוא כתב מילון עברי-ארמי עם 6500 מילים ופירושיהם וההתפלגויות של המילים.
סבי עלה לארץ בגיל 16. שנה לפני העלייה
לקחו מהם את תעודות הזהות. מסולימניה הוא ומשפחתו הגיעו לשדה התעופה בבגדד ומשם הם
נחתו בלוד ביום רביעי ב5 וחצי לפנות בוקר. סבי כבר ידע עברית כי הוא היה בתנועה הציונית
בקורסידטן. לאחר מכן בשעה 3 הם נשלחו את הכפר
נחמן ליד רעננה. הוא היה חודשיים בכפר נחמן ומשם הם עברו למעברת בין זכאי שבדרום. בכפר
נחמן נתנו להם אוכל לכמה ימים אך המקום היה שדה קוצים. אדם אחד הביא להם אוהל והם חיו
בו 13 נפשות באוהל. נתנו להם 2 לירות לכל נפש. לבסוף הם בקשו העברה מהסוכנות והם עברו
למעברת בן זכאי שם הם חיו 8 שנים בתוך צריפונים. לאחר מכן הוא עבר ליבנה למשך 3 שנים
ומשם קנה בית ביקנעם.
סבא התחתן עם סבתי ב – 1958. הוא התחתן בבית אחיו
מכוון שאז לא היו עושים חתונות מפוארות באולמות. הם היו גרים בדרום ובשנת 1961 הם קנו
בית ביקנעם.
סבא שלי סיפר לי שיום אחד הממשל בכורדיסטן
העלים את כל הבתים החנויות והכסף. הם העמידו בצמתים של השכונה שבה היהודים גרו שוטרים
שיבדקו כל יהודי שנכנס ויוצא, כדי לקחת מהם את הרכוש שיש עליהם. כאשר סבי חזר מהשוק
הוא ראה אנשים מבוהלים שמדברים בניהם הוא שאל
את האנשים מה קרה והם אמרו לו שבודקים אדם אדם בכניסה אל הצומת, יש העלמה. בכיסיו היה
לו מילון עברי ערבי קטן שכתוב עליו "תל אביב", מסמכים הכתובים בעברית והרבה
כסף. סבי חזר חזרה אל השוק אך בשוק, כל החנויות היו כבר סגורות. הוא הלך אל ערבי אחד
שסבי היה מנהל החשבונות שלו בשם חמפרג'. הערבי היה באמצע הארוחה עם שתי נשותיו כאשר
סבי דפק בדלתו. הוא שאל את סבי " דוד מה אתה עושה פה? למה לא חזרת הביתה? אמך
בטח דואגת". סבי ענה לו " כמה ילדים היכו אותי ושברו לי את השעון."
הערבי ענה לו" אם היה לי בן והוא הורגים אותו, זה לא היה כואב לי כמו שהיכו אותך".
הערבי חזר לאכול ואחרי שסיים הוא לקח את סבי אל מרכז העיר השכיר לו כרכרה חדשה ואמר
לנהג " אני מבקש שתיקח את הילד הזה אל אמא שלו ותביא לי סימן ממנה שהוא הגיע".
הכרכרה נסעה דרך הכביש ולא דרך הצומת וסבי הגיעה אל ביתו בשלום. הערבי הציל אותו.
התחביבים של סבי הם: לימודים, כל חייו הוא
אהב לימודים הוא תמיד למד ושקד ודאג שהוא יהיה התלמיד הכי טוב בכיתה.
סבא מאחל לי שאני אצליח בחיים, שתמיד אהיה
מאושרת וילדה טובה להורי.
סבתא רבקה (מצד אבא)
סבתא שלי נולדה ב – 1934 בסולימניה, קורדיסטן.
שם משפחתה לפני הנישואים הוא מאמה. היא התגוררה בבית קטן עם חדר אחד . הם חיו 7 נפשות
בתוכו. אמא של סבתי הייתה מבגדד ואביה היה מסולימניה. אבא של סבתי היה סוחר יחד עם
אחיה.
בשנת 1950 היא עלתה ארצה. אמה שלה מתה כשהיא
הייתה בגיל 10, זה היה ביום חמישי שנת 1944 בחורף, אמא של סבתי ישבה על יד התנור על
מנת להתחמם והיא קיבלה התקף לב. לאחר מכן אנשים התחילו להתאסף. ביום שישי בבוקר הייתה
הלוויה. אביה התחתן עוד פעם עם אמה החורגת.
היא עלתה ארצה עם אמה החורגת ועם אביה. הם הגיעו למעברה בנגב הנקראת היום שדרות.
לאחר מכן היא עברה לנהרייה יחד עם אחיה והוריה. לסבתי היו חיים קשים. אמה החורגת לא
התייחסה אליה יפה, היא הייתה עושה את כל עבודות הבית מניקיון עד לבישול האוכל. סבתי
גידלה את אחיה הקטנים למחצה. אמה החורגת הייתה מחסירה ממנה אוכל והיא שלחה את סבתי
לעבוד ולקחה ממנה את המשכורת. סבתי שלא רצתה להמשיך לגור איתה עברה לגור עם אחיה הגדול
יהודה שהיה כבר נשוי.
היא עבדה בקיבוצים רגבה גשר עזיב וקיבוץ
אכזיב עד שהתחתנה עם סבי. אח של סבתי ואחות של סבי היו נשואים כך שסבי הוא בעצם גיסה
של סבתא שלי. החתונה התקיימה בביתו של אחות של סבי ציון ז"ל ביקנעם בשנת 1958 לאחר מכן היא עברה עם סבי ליבנה
שם נולדה רונית ביתם הראשונה וביתם השנייה אורה. בשנת 1961 הם עברו ליקנעם.
סבתא שלי מאחלת לי שאני אהיה ילדה טוב ומצליחה
ושתמיד אהיה מאושרת.
לסיכום גיליתי דברים
חדשים ומעניינים שלא הכרתי אצל הסבים והסבתות שלי נהנתי מאוד לשמוע על סיפור חייהם
ולגלות עוד דברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה